לאחרונה הולכת ונשמעת יותר ויותר העמדה לפיה חוות הדעת של הייעוץ המשפטי לממשלה איננה מחייבת את הממשלה ואת שריה. אלא שטענה זו איננה מתיישבת ברמה הבסיסית ביותר עם עקרון שלטון החוק, כפי שגם עולה מפסיקותיו העקביות של בית המשפט העליון, ומהתנהלותן של ממשלות ישראל לאורך השנים.
עקרון שלטון החוק קובע שכולם שווים בפני החוק, לרבות גורמי השלטון, וביניהם הממשלה ושריה. מכאן, שכוחה השלטוני הרב של הרשות המבצעת, בפרט במדינת ישראל, הוא לא בלתי מוגבל, אלא כפוף למגבלות החוק. על כן, עמדה לפיה בעלת הסמכות להפעיל את הכח השלטוני, היא גם זו שתקבע את גבולות סמכותה, על פי האופן שבו היא מפרשת את החוק, עלולה להוות פתח לשימוש לרעה בסמכות השלטונית ומכאן שהיא סותרת את עקרון שלטון החוק.
אם כך נשאלת השאלה – מיהו הפרשן המוסמך של החוק? מדינת ישראל, כמו מדינות דמוקרטיות רבות, כוננה מודל מוסדי של ״דובר החוק״. אותו ״דובר חוק״, נדרש לקיים שלושה תנאים מצטברים: ראשית, עליו להיות עצמאי, כלומר לפרש את החוק על פי הבנתו באופן בלתי תלוי, ולא מתוך כפיפות או זיקה לגורם שלטוני כלשהו. שנית, עליו להיות מקצועי, כלומר לפרש את החוק על בסיס המומחיות והידע המשפטיים הנדרשים, למילוי מלאכת פרשנות הדין. שלישית, במישור הסמכות, עליו לשמש ככתובת המוסמכת והמפורשת עבור השלטון ועבור הציבור, לפרשנות החוק. אילולא כן, כל מחלוקת על תוכן החוק, תוביל למחלוקת לגבי זהות דובר החוק, והמשטר לא יוכל לתפקד.
בישראל, הפרשן המוסמך של החוק הוא מוסד הייעוץ המשפטי לממשלה שבראשו עומדת היועצת המשפטית לממשלה. לאור האמור, מצב הדברים בו גורמי שלטון מתייחסים לחוות הדעת של הייעוץ המשפטי לממשלה כ״עצות בלבד״, אם הן אינן הולמות את העדפות המדיניות שלהם, מהווה דחייה גלויה של עקרון שלטון החוק, שעלולה לערער עד כדי קריסה את הבסיס שעליו יושב המשטר הדמוקרטי במדינת ישראל.
לפיכך, אף אם אדם זה או אחר סבור שהייעוץ המשפטי לממשלה שוגה במסקנותיו המשפטיות, כרסום בעצם הלגיטימציה של מוסד הייעוץ המשפטי לממשלה, עלול להביא למציאות משטרית שבה רצונו של השר – ולא דברו של החוק – הוא החוק.
Commenti