פורום המרצות והמרצים למשפטים למען הדמוקרטיה מביע דאגה עמוקה לנוכח התנהלות משטרת ישראל כלפי מחאות אזרחיות בתקופה האחרונה, ובפרט לנוכח האירועים שהתרחשו בכיכר הבימה אמש, במוצאי שבת. הפורום מגנה את יחסה האלים של המשטרה למפגינים/ות. על משטרת ישראל לפעול בהתאם לדין, לכבד את הזכות החוקתית למחאה, ולהימנע משימוש בלתי מוצדק בכוח כלפי מפגינות ומפגינים.
על פי עדויות מהשטח, המשטרה הדפה באלימות מפגינות ומפגינים שהשתתפו במחאה שקטה, בטענה להפרת הסדר הציבורי, וזאת אף שמדובר היה בהתקהלות מצומצמת שלא כללה נאומים או הרצאות, ועל אף שהמחאה התקיימה בצמידות למרחב מוגן גדול. עוד עולה כי מאז פרוץ הלחימה לפני כחודש, המשטרה נמנעת באופן גורף ממתן רישיונות להפגנות לנוכח הנחיית פיקוד העורף האוסרת התקהלות העולה על חמישים איש/ה שהתקבלה לאחר שהממשלה אימצה את הכרזת שר הביטחון על ״מצב מיוחד בעורף״ בהתאם להוראות חוק ההתגוננות האזרחית, תשי״א–1951.[1]
החלת משטר חירום, שבמסגרתו מוקנות לממשלה סמכויות יוצאות דופן, בהן סמכויות שאין להסכין עימן בזמן אחר, חייבת להיעשות בחרדת קודש. כך ביתר שאת במדינת ישראל, שבה שורר ממילא מצב חירום קבוע מיום היוסדה, ושמכוחו מוקנה ממילא לממשלה הכוח להתקין תקנות לשעת חירום ש״כוחן יפה לשנות כל חוק, להפקיע זמנית את תוקפו או לקבוע בו תנאים, וכן להטיל או להגדיל מסים או תשלומי חובה אחרים״ (לשון ס׳ 39(ג) לחוק יסוד: הממשלה).
לכן, יש להקפיד על שימוש מידתי בסמכויות חירום. כך במיוחד בהקשרם של חופש הביטוי והזכות להפגין, ובוודאי כאשר מוטלות הגבלות על מספר המשתתפים/ות בהפגנה ועל מיקומה, שכן ״הפגנה היא [. . .] אקט פומבי, בו מבקשים המפגינים להביא את מחאתם אל הקהל האפשרי הגדול ביותר, ומתוקף כך יש חשיבות רבה גם לבחירת המקום. לא לחינם בחרו הדוברים והמפגינים לאורך ההיסטוריה האנושית את ׳כיכר העיר׳ כזירה המתאימה לעריכת הפגנות.״[2]
בהתאם, בעיצומה של מגיפת הקורונה, בית המשפט העליון קבע, כי הטלת מגבלות על מספר המשתתפים/ות בהפגנות ״מעוררת קושי מיוחד,״ ויש להידרש לה ״רק כאשר קיים קשר ישיר בין מספר המפגינים לבין הסיכון״ הרלוונטי, שכן ״דווקא בתקופה המורכבת של התמודדות עם מצב חירום יש להעניק חשיבות מוגברת לחופש הביטוי ולזכות להפגין.״[3]
ראוי להביא כאן מדברי השופטת ברון שנאמרו בהקשר הנדון בתקפות הקורונה –
"וישאל השואל: מדוע ראויה הזכות להפגין למעמד מיוחד ביחס לזכויות יסוד אחרות? מדוע שיתוק של חיי המסחר בישראל, של מערכת החינוך, של פעילויות פנאי, ספורט וכיוצב', עשוי להיתפס כמידתי וחוקתי – בעוד הטלת מגבלות על הפגנות מהווה חציית קו אדום שלא ניתן להסכין עימה?
התשובה לכך היא שהזכות להפגין היא ייחודית ביחס לזכויות יסוד אחרות. מדובר בזכות אזרחית בעלת אופי פוליטי מובהק [. . .] הזכות להפגין משמשת שופר בידי 'האזרח הקטן', ומאפשרת לו להשמיע את קולו ולהשפיע בדרכו על אופן קבלת ההחלטות ועל המדיניות השלטונית; וייחודיותה של זכות ההפגנה באה לידי ביטוי בעיקר בעתות משבר [. . .] כחופש הביטוי, חופש ההפגנה אף הוא מאפשר ומקדם דיון ציבורי פתוח והשמעת ביקורת, ושלילתו מאפיינת משטרים חשוכים של רודנות ודיקטטורה.[4]"
יש להזכיר מושכלות יסוד: מוטלת על הממשלה והמשטרה החובה לקבוע הסדרים שיאפשרו הפגנה אפקטיבית גם – ובמיוחד – בזמן חירום, ועליהן החובה להעמיד מרחבים מוגנים לשם כך, ככל שניתן הדבר. התנהלות רשויות המדינה בנדון חייבת להיות שוויונית. אך, כאמור, מהמידע שהגיע לפורום עולה כי הנחיות פיקוד העורף אינן נאכפות באותה מידה בהתקהלויות אחרות, ובהן במתחמים מסחריים גדולים שבהם שוהים מאות אנשים. אכיפה בררנית זו מעוררת חשש כי השימוש בהנחיות נעשה באופן בלתי שוויוני, באופן המכוון דווקא כלפי מחאות אזרחיות והמעצים את הפגיעה בזכות לחופש הביטוי והמחאה בתקופה שחשיבותה מודגשת בה.
ומעל הכל, יש לגנות את יחסה האלים של המשטרה למפגינים/ות. אנו קוראות וקוראים למשטרת ישראל לפעול בהתאם לדין, לכבד את הזכות החוקתית למחאה, ולהימנע משימוש בלתי מוצדק בכוח כלפי מפגינות ומפגינים. עוד אנו קוראים ליועצת המשפטית לממשלה ולפרקליטות המדינה לבחון את חוקיות המדיניות הנוהגת ולהבטיח כי רשויות האכיפה פועלות במסגרת סמכותן ובהתאם לעקרונות היסוד של המשפט הציבורי.
[2] פס׳ 13 לפסק-דינו של השופט דנציגר בבג"ץ 6536/17 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' משטרת ישראל, (נבו 8.10.2017)
[3] בהתאמה, פס׳ 51 לפסק-דינה של הנשיאה חיות בבג"ץ 5469/20 אחריות לאומית ישראל הבית שלי נ' ממשלת ישראל (נבו 4.4.2021); פס׳ לפסק-דינו של השופט דנציגר בבג"ץ 6536/17 התנועה למען איכות השלטון בישראל, לעיל; פסק-דינו של השופט פוגלמן בבג״ץ אחריות לאומית, לעיל.
[4] בג״ץ אחריות לאומית, פס׳ 3 לפסק-דינה (ההדגשה הוספה).