פורום המרצות והמרצים למשפטים למען הדמוקרטיה מגנה בחריפות את ההפרה האלימה של בטחון המרחב האקדמי בידי סגן שר בממשלת ישראל, אלמוג כהן, באוניברסיטת בן גוריון בשבוע שעבר. החופש שנוטלים לעצמם אנשי ציבור, ובפרט כאלה השותפים לקואליציה המכהנת, לפעול באלימות כדי לסכל את תפקודם התקין של מוסדות חיוניים לדמוקרטיה הישראלית, הוא סממן חמור נוסף להידרדרות התרבות הפוליטית בישראל. התנהגות בריונית זו מציבה איום על יכולתם של מוסדות הוראה ומחקר, כמו גם של רשויות וגופים מקצועיים אחרים, לפעול באופן עצמאי, ללא חשש, ותוך הגנה על חופש המצפון ועל חופש הביטוי של עובדיהם. הדברים נכונים גם להפרעות הרצופות של ח"כ טלי גוטליב לדיוני בית המשפט העליון, שנועדו, בדומה, לסכל את יכולתו של בית המשפט לממש את סמכויותיו במערך הרשויות של הדמוקרטיה הישראלית.
מעשים אלה – ובפרט כשהם באים מחברים במפלגות השלטון – מבטאים זלזול חמור בעצמאות המוסדית והמקצועית של ההשכלה הגבוהה, ובחופש הביטוי והמחשבה של האנשים המלמדים והלומדים בה. הם מעלים מן האוב תקופות אפלות מן ההיסטוריה האנושית בהן השלטון רדף מוסדות עצמאיים אך משום שנאמרו בהם, או מפי אנשים הקשורים להם, דברים שאינם לרוחו של השלטון. חומרת המעשים מחייבת גינוי תקיף מכל מי שחרד לדמוקרטיה הישראלית, והם גם מחייבים, במקרים המאפשרים זאת, בירור משמעתי במסגרת ועדת האתיקה של הכנסת.
הפורום מדגיש שחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, תשי"א-1951 (להלן – "חוק החסינות") אינו מתיר לחברי הכנסת לסכל שלא כחוק את פעילותם התקינה והחוקית של מוסדות וארגונים אחרים.[1] סעיף 9 לחוק – הקובע ש"שום הוראה האוסרת או המגבילה את הגישה לכל מקום במדינה, שאינו רשות היחיד, לא תחול על חבר הכנסת […]" – מבטיח את אפשרות הגישה של חברי כנסת לאתרים ציבוריים, בכלל זה אוניברסיטאות ובתי המשפט. מטרת ההוראה היא לוודא שלא נמנעת גישתו של חבר כנסת לציבור בוחריו או לקהלים נוספים,[2] כמו גם לאפשר פיקוח פרלמנטרי שוטף על הנעשה במוסדות ציבוריים.[3] אך אין בה היתר לנצל את השהות באותם מקומות כדי לנהוג בהם באלימות ולסכל את תפקודם התקין.
גם החסינות המהותית הקבועה בסעיף 1 לחוק אינה עומדת לחבר כנסת שפועל באלימות, באופן מתוכנן ומכוון, כדי להשתיק אחרים ולמנוע את ההתנהלות התקינה של מוסדות ויחידים הפועלים כחוק. כפי שקובע החוק, חבר הכנסת נהנה מחסינות רק ביחס למעשים שנעשו "במילוי תפקידו, או למען מילוי תפקידו, כחבר הכנסת". החסינות המהותית של חברי הכנסת עשויה אמנם להגן מפני אחריות משפטית במצבים בהם פעולה חוקית במסגרת מילוי התפקיד "גולשת" להתנהגות בלתי חוקית. עם זאת, החסינות אינה פתח להפרת חוק יזומה ומכוונת.
גם אם ביטוי מתריס במרחב ציבורי, כמו קמפוס אקדמי או בית משפט, יכול להיחשב כמעשה שנעשה במילוי התפקיד של חבר הכנסת, וגם אם עובדת היות המתבטא חבר כנסת מצדיקה סובלנות רבה יותר כלפי הביטוי, מובן שאין בכל אלה כדי לאפשר ניצול הזכות לשם השתקת אחרים. חסינות חברי הכנסת בכל מקרה אינה יכולה לאפשר את שלילת החופש האקדמי באולם ההרצאות, או הסמכות השיפוטית באולם המשפטים. לבסוף, באין חסינות, ממילא אין גם מניעה מגורמי הביטחון המוסמכים לכך לפעול כדין כדי למנוע מחברי כנסת מעשים, שהיו רשאים למנעם אילו נעשו בידי אנשים שאינם חברי כנסת.
[1] יוזכר שכהונתו של אלמוג כהן כחבר כנסת נפסקה ב-6.4.2025, עת התפטר ממנה במסגרת "החוק הנורווגי". סעיף 23 לחוק-יסוד: הכנסת קובע אמנם ש"שר או סגן שר שאינם חברי הכנסת, דינם לכל דבר הנוגע לכנסת כדין שר או סגן שר שהם חברי הכנסת […]", וסעיף 15 לחוק החסינות קובע בהתאם ש"לענין חוק זה, דין שר או סגן שר שאינו חבר הכנסת, כדין שר או סגן שר שהוא חבר הכנסת". אלא שככל שהוראות אלה באות בכלל להרחיב את רשימת הנהנים מן הזכויות והחסינויות שבחוק החסינות – שאלה שנויה במחלוקת במשפט הישראלי – מובן שהרחבה זו תחול רק על עניינים הנוגעים לפעילותם של שרים וסגני שרים בכנסת, ולא על כל מעשה אחר שלהם, גם אם אינו קשור לתפקוד בכנסת. ראו מורן קנדלשטיין-היינה "החסינות המהותית של שרים" אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה (26.12.2024) https://www.idi.org.il/articles/57590.
[2] ראו בג"ץ 620/85 מיעארי נ' יו"ר הכנסת, פ"ד מא(4) 169, 283 (1987).
[3] ראו בג"ץ 8102/03 גלאון נ' שר הביטחון, פס' 31 (20.1.2011).